A Short Note on Insanity and Rabbinic Anthropology (b. Hagigah 3b-4a)

With pretty much all of my BA requirements behind me, I’m happy to finally have time to do a little web-logging. This note is based on some studying I did with Shai two and a half years ago. I present it here both to share it with the Talmud Blog community and also in order to receive feedback.

The first mishnah in tractate Hagigah lists those who are exempt from performing pilgrimage to Jerusalem:

הכל חייבים בראייה, חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינס, נשים ועבדים שאינן משוחררים, החיגר והסומא החולה והזקן. כל שאינו יכול לעלות ברגליו.

While much can be said about these initial lines of the Mishnah (e.g., what’s the relation between the general principle brought at the end and the list of those who are exempt?), I’d like to focus on the Bavli’s discussion of what defines a shoteh. Indeed, already in the Tosefta (Terumot 1:3; Lieberman pg. 107) we find a halakha that asks this very question: 

איזה הוא שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו, והמאבד מה שנותנין לו.

These four signs-  1) going out alone at night, 2) sleeping in cemeteries, 3) tearing one’s clothing, and 4) losing what one is given- also appear in a baraita that lists the signs of a shote in a sugya that appears in Yerushalmi Terumot (1:1; pg. 218) and Gittin (7:1; pg. 1083). On that baraita in the Yerushalmi, Rav Huna and R. Yohanan comment:

אמ’ ר’ הונא: והוא שיהא כולהם בו, דלא כן אני או': היוצא בלילה- קניטרוכוס, הלן בבית הקברות- מקטיר לשידים, המקרע את כסותו- כוליקוס, והמאבד מה שנותנין לו- קודייקוס. ר’ יוחנן אמר אפילו אחת מהן.

The Yerushalmi then seems to side, albeit partially, with R. Yohanan’s opinion that even just one sign is enough to consider someone a shoteh.

The Bavli at Hagigah 3b-4a seems to incorporate this Yerushalmi sugya or something like it (see here for the text of both sugyot; the Bavli text is brought according to Munich 6):

תנו רבנן: איזהו שוטה? זה היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. איתמר- רב הונא אמ': עד שיהו כלן, ור’ יוחנן אמ': אפלו באחת מהן.

As can be seen, the baraita brought here only has three signs- the fourth, “מאבד כל מה שנותנין לו”, is brought later in a separate baraita by R. Pappa. We can also see that in contrast to the Yerushalmi the opinions of R. Huna and R. Yohanan are brought here right next to each other before the Talmud deals with each one individually. What I find most telling, however, is the question that awkwardly appears in the Bavli sandwiched between the presentation of the argument and before R. Huna’s reasoning:

היכי דמי? אי דקא עביד להו דרך שטות, אפלו בחדא מיניהו! אי דלא קא עביד להו דרך שטות, אפלו כולהו נמי לא! לעולם דקא עביד להי דרך שטות. והיוצא יחידי בלילה אימר גינדרופס אחדיה…

An anonymous layer of the sugya here introduces a way of describing a shoteh that is wholly missing from the halakha in the Tosefta and the sugya in the Yerushalmi. Whereas those sources only mentioned specific actions performed by someone that may speak of him being a shoteh, the Bavli adds another type of category: not what a person does, but how one goes about doing it- “דרך שטות.”

Left with this difference between the sugya in the Bavli and the one in the Yerushalmi, I can’t help myself from thinking that what we’re seeing here is a drastic difference in how personhood is understood. But on the other hand, maybe this is just a local development in the legal understanding of insanity? I’d like to hear what our readers have to say.

About these ads

8 responses to “A Short Note on Insanity and Rabbinic Anthropology (b. Hagigah 3b-4a)

  1. Does anyone write about the classic Rabbinic concept of
    שוטה as it relates to modern mental health issues, like depression,
    bi-polar disorder, OCD, eating disorders, etc.? I have long been
    curious about this, from historical, academic, sociological/popular
    culture, and halakhic perspectives. This is a separate question
    from that of mental illness and pikuach nefesh, in which I would
    assume that mental illness is just like physical illness and
    life-threatening situations are docheh Shabbes, kashrut,
    etc.

    • I’m not familiar with anything in particular. In general, the best places to look are Julius Preuss’ classic “Biblical and Talmudic Medicine” and the various articles and books by Fred Rosner. If you do end up finding anything interesting, please share here!

  2. Menachem Luz has already discussed these passages in detail. See his A Description of the Greek Cynic in the Jerusalem Talmud in JSJ 20:1 (1989). Basically the answer to your question is that the main focus of the Braita is the קודייקוס – which he identifies as a Cynic, which in late antiquity was known to do all 4 things. Later on the text might have taken on some Babylonian misunderstandings that obscures the texts original intent. When the Talmud asks אי דקא עביד להו דרך שטות, אפלו בחדא מיניהו it means to ask that if we can determine based on the person’s actions that he is a looney Cynic why do we need to observe all 4 signs?

    I don’t see a reason to assert that the Bavli and Yerushalmi understood personalities differently, but only that the Bavli is expanding on the discussion and trying to understand the opinion of R’ Huna.

  3. איכשהו נדמה לי שלא צריך ללחוץ יותר מדי על ה’דרך שטות’, ושזו
    הפשטה די רגילה של הבבלי. אין גם ממש מחלוקת להלכה בין הבבלי
    והירושלמי. הן בבלי והן בירושלמי רב הונא אומר עד שיהו כולן בבת אחת
    (כולהם בו), ר’ יוחנן אמר אפי’ באחת מהן (אפי’ אחת מהן). אבל בבבלי
    כמה שורות אח”כ ‘אמר רב פפא אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא, אי זהו
    שוטה זה המאבד כל מה שנותנים לו, הוה הדר ביה’. ואילו בירושלמי
    (בגיטין, שם מקור הסוגיה), ‘אמר ר’ אבין מסתברא כמה דאמ’ ר’ יוחנן
    אפי’ אחד מהן ובלבד במאבד מה שנותנין לו. שאפי’ שוטה שבשוטין אין מאבד
    מה שנותנין לו’. תוכן ה’מסתברא’ של רבי אבין זהה לברייתא שנמצאת בידו
    של רב פפא, שלא היתה ידועה לרב הונא. לפי שתיהן בסופו של דבר המאבד מה
    שנותנים לו מספיק כדי להגדיר אדם כשוטה. ואני משתעשע ברעיון, האם יכול
    להיות שסברת רבי אבין בא”י התגלגלה לבבל והפכה לברייתא – ומשום כך לא
    היתה יכולה להיות ידועה לרב הונא?

  4. אגב, בשו”ת מהר”ם דפוס פראג סי’ תנ”ה מצוטטת תשובת רבי שמחה
    משפירא שמביא את הירושלמי דנן עם טעות קריטית, ‘ובירושלמי דמסכת
    תרומות משמע עד שיראו בה כלום ופליג קצת אגמ’ דידן’, וכך צוטט גם בב”י
    אה”ע קי”ט, ומקור הטעות אולי בביטוי ‘שיהא כולהם בו’, ש’משמע’ לו
    כ’שיראו כלום בה’, כלומר – משהו (סימן אחד בלבד?). וממילא מסתבר שהיה
    לו את הגירסה עם ההשמטה מחמת הדומות שלפנינו בליידן לפני השלמת המגיה
    ופירשה לפי כוחו, אחרת היה רואה שיש גם בירושלמי את ר’ יוחנן ולא פליג
    ולא מידי, ודלא כתוספות ‘דרך’ בחגיגה שיש להם הגירסה המלאה. ועל כן
    ‘פליג קצת’ על הבבלי (‘קצת’ כי בבבלי הסימן האחד צריך להיות דווקא
    המאבד מה שנותנים לו, וכאן כל סימן, ואולי הרגיש גם שמשהו פה בכל זאת
    חסר).

  5. Dear Yitz, Dear others,

    You can find some interesting discussion on the definition of the shoteh in Judith Abrams,Judaism and Disability: Portrayals in Ancient Texts from the Tanach Through the Bavli, 1998.
    Available on Google Books:

    http://books.google.de/books?id=7OEPE43zUvUC&printsec=frontcover&hl=de#v=onepage&q&f=false

    I am currently working on the discourse on mental illness/ disability in Talmudic traditions. Hope to share some further details with you soon.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s