מאמרו הראשון של זוסמן העוסק בגילגולי הירושלמי בימי הביניים הוא “כתב יד ליידן של הירושלמי – לפניו ואחריו” שנדפס בתשנ”ד ומבוסס על הרצאה שניתנה בתשמ”ט. במאמר זה מציג זוסמן פרספקטיבה היסטורית הנמתחת מאגרת רב שרירא גאון – בה הירושלמי עדיין אינו מופיע (מאה י’), דרך שלוש מאות השנים שאחריה, עד סופה של המאה הי”ב, שהן “תור הזהב” של עיסוקם של הראשונים בירושלמי, כהגדרתו, שהגיע לכדי מיצוי בהעתקת כתב יד ליידן ב1289. אחרי העתקת כתב יד ליידן השתרר שקט למדני למשך 234 שנים,עד שבשנת 1523 נדפס הירושלמי בונציה מכתב יד ליידן. מכאן ואילך “הוקפא” תהליך ההתקבלות של כתב יד ליידן, והתקבלותו של הירושלמי נערכה כולה מול תוצר הדפוס. כתב היד נמכר לסוחר ספרים, ממנו לג’וזף סקאליגר, ההבראיסט הידוע, וב1609 הועבר יחד עם שאר ספרייתו של סקאליגר לאוצר הספרים של אוניברסיטת ליידן, שם הוא מונח עד היום. באותה שנה, 1609, נדפס הירושלמי בפעם השניה, בבית הדפוס של יצחק פרוסטיץ שבקראקא, נוסח הירושלמי בדפוס זה הועתק מילה במילה מדפוס ונציה. הדפסה ראשונה של חיבור מכניסה אותו אל חברת הלומדים וככזו היא תופעה מקומית ומקרית, אך הדפסה שניה היא כבר תופעה תרבותית רחבה שכן היא מגלה שיש לחיבור דרישה וביקוש. שנת 1609 מסמלת את שני צדדי ההתקבלות של הירושלמי בראשית העת החדשה, התקבלותו הרחבה של הירושלמי באמצעות הדפסתו השניה לצד “גניזתו” של כתב היד ממנו נדפס. כתב יד ליידן התגלה מחדש וחזר לעמוד במרכז השיח הלמדני על הירושלמי רק בסוף המאה הי”ט. לפי זוסמן ישנן שלוש תקופות פריחה לירושלמי, הראשונה היא זו של המאות הי”א-י”ג, שהגיעה לשיאה בהעתקת כתב היד, השניה היא זו של המאה הט”ז, שהתחוללה בעקבות הדפסתו של כתב היד, והשלישית במאה הי”ט-כ’, בעקבות גילויו מחדש.
את מעמדו של כתב יד ליידן הגדיר זוסמן ביתר דרמטיות שש שנים אחרי המאמר ההוא, בפתיחת מבואו למהדורת האקדמיה של כתב יד ליידן:
בכל ספרות חז”ל הקלאסית כולה – משנה, תוספתא, מדרשי הלכה, תלמוד בבלי ומדרשי אגדה – אין לך עוד חיבור התלוי כל כולו בכתב יד אחד ויחיד כדוגמת תלותו של התלמוד הירושלמי בכתב יד ליידן. זהו כתב היד היחיד ששמר לנו על התלמוד הירושלמי בשלמותו, הוא גם כתב היד שממנו ישירות נדפס הירושלמי לראשונה במאה הט”ז. ואין זה רחוק שעצם השתמרותו וקיומו של התלמוד הירושלמי בזמן החדש תלוי בכת”י ליידן – שהרי אלמלא הוא, ספק אם תלמוד זה היה מגיע בכלל לדפוס, ודרכו אלינו.
בדבריו של זוסמן מתערבבות שתי נקודות מבט. האחת היא נקודת המבט של ה”תלמוד”, קרי החיבור הנלמד, התלמוד “כשלעצמו”, הנע לאורך ציר ההיסטוריה מן הזמן העתיק אל “הזמן החדש”. הירושלמי “תלוי” בכתב יד ליידן במובן זה שכתב יד ליידן הוא הסוכן היחיד שהצליח לעביר אותו עד אלינו. נקודת המבט השניה היא זו של הלומד בן זמננו. זוסמן הדגיש את המילה “היחיד”, כדי לבטא את גודל הנס שבממצא מקרי זה, אך למעשה מסתירה הדגשה זו את המילה החשובה יותר שנמצאת במשפט הנ”ל והיא “לנו”.
מאז המאות הד’-ח’ לספירה, שנות עריכתם של חיבורי חז”ל, התגלגלו החיבורים עד אלינו, קוראיהם בני המאה הכ”א, בעשרות ערוצים ומחילות. חלקם גלויים לעינינו – בכתבי יד שנותרו בידינו, בעדויות על כתבי יד, בציטוטים בכתבי למדנים שונים, בדפוסים וברשימות ספרים – וחלקן דרך מחילות תת קרקעיות שרק פתחן סמוך לקרקע ומגלה את הטקסט המשתדר אלינו משנים קדמוניות. ערוצים אלו לעתים נפגשים זה בזה וממשיכים כערוץ אחד, לעתים מקבילים זה לזה, לעתים מתחרים וגוברים זה על זה ולעתים נמוגים במעבה ההיסטוריה. ההיסטוריה של התגלגלות הטקסטים היא ברובה אקראית לחלוטין ומצאי העדויות שהגיע אלינו איננו יכול להעיד דבר על ההיסטוריה של התקבלותו, קרי – על תפוצת החיבור בעבר או על מספר הטפסים שנוצרו במהלך השנים, על מספר קוראיהם ועל אופן השימוש בהם. אין זה אומר שאין לנו להתחקות אחר גילגולים אלו, להיפך, אך לאקראיות זו ישנן השלכות רחבות על מידת החשיבות התרבותית שיש להקנות לממצאים השונים.
הירושלמי אודותיו מדבר זוסמן, זה ה”תלוי” בכתב יד ליידן, איננו הירושלמי שנוצר בארץ ישראל, ולמעשה גם לא זה שהעסיק את הראשונים ב’תור הזהב’ של המאות הי”א-י”ג. שכן זה לא היה “תלוי” בכתב יד ליידן כלל. הירושלמי ש”תלוי” בכתב יד ליידן הוא הירושלמי “שלנו”, זה שהגיע “אלינו” – בני הדור שאחר הדפוס – דרך תלאות המסירה של שבע מאות עשרים ושבע השנים האחרונות. התוצר שבידינו, מדפוס ונציה ועד למהדורה המעודכנת ביותר חייב את עובדת קיומו לכתב יד ליידן שכן בלעדיו לא היה הירושלמי נדפס בהיקף שכזה ובשלב מוקדם שכזה, ולא היה עובר בשלמותו מהמאה הי”ג ועד לכ”א.
אבל התלמוד ה”מקורי”, שעבורנו הוא מדומיין במידה, זה שקטע ממנו שרד בכתובת רחוב, זה ממנו מזהיר פרקוי בן באבוי, זה שהפחיד את רב האי ורב שרירא ושמתוכו בחר בעל המתיבות-חפץ קטעים משלימים לסוגיות הבבלי, זה שהרמב”ם ליקט וסיכם מתוכו ושרבינו חננאל ציטט ממנו ושרבינו תם והר”ש משאנץ ובעל תולדות תו”א והרמב”ן והרשב”א, והראבי”ה והמהר”ם עמלו בו – ירושלמי זה לא היה לו ולא כלום עם ההעתקה הזניחה יחסית שהועתקה בצפון איטליה על ידי רבי יחיאל ברבי יקותיאל ושהתגלגלה לימים לספריית אוניברסיטת ליידן. עולם התורה הימי ביניימי לא היה מרוויח או מחסיר דבר אילו לא הועתק הירושלמי על ידי רבי יחיאל.
טפסים נוספים של ירושלמי הסתובבו באותה עת בעולם – הירושלמי ה’אשכנזי’ שזוסמן תיאר ואפיין, שהיה כפי הנראה אצל האו”ז, הרוקח והראבי”ה, הטופס האחר של הראבי”ה, הירושלמי הזקן שבשפירא, זה בן שני הסדרים של רבינו תם, הטופס האחד או השניים שהיו בידי הרמב”ן והרשב”א, כת”י רומי וכת”י אסקוריאל ואבותיהם, הירושלמי שהיה שייך ל”מיסר שלמון” איש סלוניקי, שרבי שלמה סיריליאו מדווח עליו בהקדמת חיבורו, הטופס ממנו לוקט מבחר האגדות שהיו בידיו של ר’ יעקב ן’ חביב ואף הטופס שהתגלגל במאה הט”ז לידיו של המתנות כהונה והטפסים הלא מעטים שקטעים מהם שרדו בגניזת קהיר ובגניזת אירופה. כל אלו מעידים שהירושלמי התגלגל בערוצים מגוונים במהלך ימי הביניים. אלא שיד המקרה – או ההשגחה – הובילה לכך שמכל הערוצים כתב יד ליידן הוא היחיד ששרד בשלמותו.
אנו, כלומדים מודרניים, “תלויים” בכתב יד ליידן, אך הירושלמי הראשוני, האידילי, המדומיין במידה, הירושלמי של ימי הביניים, איננו “תלוי” בכת”י ליידן. יבוא חיבורו של רטנר, “אהבת ציון וירושלים”, ובו ליקוט של ציטוט הירושלמי בכתבי הראשונים, או גירסתו המעודכנת – כרטסת הירושלמי של פרופ’ זוסמן, שאנו מקווים שתיפתח לציבור הלומדים במהרה, ויעידו על כל אותן פיסקאות ירושלמי ש”עקפו” את כתב יד ליידן, הגיעו אלינו באופן שאיננו “תלוי” בו והן מצטברות לאחוזים ניכרים מן הירושלמי המשתקף בכתב יד ליידן.
למעשה גם ההיפך נכון, כתב יד ליידן איננו דווקא “תלוי” בתרבות לימוד הירושלמי בימי הביניים. התפיסות השגורות לגבי הירושלמי המשוקעות בכת”י ליידן, בחלקים שמידו של ר’ יחיאל, הן פרי היכרותו החלקית למדי של ר’ יחיאל, ושל סופרו של אביו של כתב יד ליידן, עם תרבות לימוד מפותחת זו.
כתב יד, כממצא היסטורי, מאפשר ללמוד ממנו שני סוגי מידע, האחד הוא המידע שכתב היד משקף והשני הוא המידע שכתב היד מייצר. כתב יד “מבוצע” כחוליה אחת מתוך שרשרת מסירה של ידע, במובן זה הוא מוצר צדדי, עותק, שלעולם יהיה פחות קרוב למקור מאביו. הידע שהוא מעביר הוא נוסח של חיבור מוקדם, אך יחד עמו הוא עשוי לשקף שורה של תפיסות אינטלקטואליות ותרבותיות לגבי תפקידו ומקומו של הספר, כיצד משתמשים בו, מי הם קוראיו העתידיים, מהן התפיסות המקובלות לגביו בזמן ההעתקה וכן הלאה. פרטי מידע אלו משתקפים בבחירותיו של המעתיק, בדבריו בקולופון ובשער, באופן עיצובה של המהדורה, באופן תיקון השגיאות ועוד. פרטי מידע אלו משתקפים מכתב היד ומעידים על גילגולי כתיבתו עד שסיים יוצרו לתפור את כריכתו בתום ההעתקה.
מידע מסוג אחר לחלוטין הוא המידע שכתב היד מייצר מרגע שהוא עומד מוכן וכרוך. כוונתי לגלוסות שמוסיפים עליו לומדים, לטביעות אצבע אישיות של בעליו, שנוצרו לאחר תום ההעתקה, כמו רשימות בעלות והקדשה, עקבות של תאונות ואסונות, והעתקות שנעשו ממנו, לרבות הדפסות שנעשו ממנו. מידע זה הוא מידע שכתב היד, כממצא היסטורי, מייצר. ידע זה הוא סך כל עקבותיה של הקריאה בכתב היד, והוא מאפיין את הכתב היד כמוצר מוגמר.
ישנם כתבי יד שמשקפים תהליך היסטורי חשוב מאין כמותו של כתיבה, אך איש לא זכה לקראם, דוגמה מופתית לכך היא הדפים שזכו לכותרת “הלכות הירושלמי לרמב”ם”. דפים אלו, לתוכם ליקט הרמב”ם פיסקאות מן הירושלמי, מעידים על אופן לימודו האישי של “גדולי המחברים”, ואף על נוסח הירושלמי שעמד לפניו, אך הם הושלכו אל הגניזה הקהירית ואיש לא קרא בהם עד שחזרו ונמצאו על ידי שכטר.
המקרה הפוך במאה ושמונים מעלות בכתב יד ליידן. אמת, הוא היחיד ש”שמר לנו את התלמוד הירושלמי בשלמותו”, אבל זהו מקרה בלבד. ברגע העתקתו היה כתב יד ליידן מוצר זניח וחסר כל חשיבות, שכממצא היסטורי לא העיד אלא על בורותו היחסית של מעתיקו בדרכי הירושלמי ועל הזמנתו של בעליו העשיר.
למעשה, ברגע השלמת העתקתו של כתב יד ישנם שני טפסים ממנו, הוא ואביו, ולשניהם סיכויי הישרדות שווים כך שאין כל יתרון לחדש על פני הישן. ואם בכ”ה אדר א’ לפני 727 שנה היו שני הטפסים מונחים על שולחנו של רבי יחיאל, אין זה אלא צחוק הגורל שזה שנשתמר בסופו של דבר הוא ההעתק המאוחר, היחסית מעוט חשיבות, ולא זה המוקדם עליו אין אנו יודעים כמעט דבר.
אם נניח בצד את העובדה הרנדומלית שכתב יד ליידן הוא “כתב היד היחיד ששמר לנו על התלמוד הירושלמי בשלמותו”, נמצא שחשיבותו התרבותית של כתב יד ליידן איננה נובעת מנסיבות יצירתו אלא מאופן התקבלותו. בפרט מהעובדה שכתב היד הגיע אל בית הדפוס של המדפיס הונציאני יליד אנטוורפן בסוף הרבע הראשון למאה הט”ז והוגה נמרצות על פי המוסכמות הפילולוגיות המתקדמות ביותר שהתפתחו בבתי הדפוס הונציאניים, ושמעידות על תפיסת הטקסט הרנסנסית המשוכללת של אנשי “בירת הדפוס”. עדותו ההיסטורית של כתב יד ליידן המוגה חורגת מתחומו של המעתיק היחיד והזניח, כתב היד טופל על ידי לפחות שלוש זוגות ידיים מגיהות שבעליהן הריקו אל תוכו שלושה “ערוצי מסירה” נוספים, וכך שיקעו בו עקבות תרבותיים רבי משמעות. מגיהים אלו התפרנסו כבר מפירות ראשית הדפוס העברי, הם הכירו היטב את התרבות הלמדנית הימי ביניימית ההולכת ונדפסת, לרבות את דפוס ונציה של הבבלי, וייצרו מהדורת מופת שהעבירה את התלמוד הירושלמי בהינף מכבש הדפוס מימי הביניים אל הרנסנס.
The Talmud Blog 