Talk of the Town

“We Read Thus”: On Hachi Garsinan and Learning Talmud in the 21st century


A screenshot from Hachi Garsinan 2.0: a synopsis of b. Bab. Kam. 89a (left) and a genizah fragment from Oxford, Heb.c.21/31-36, with a marginal note in Judaeao-Arabic

Since its creation, the text of the Talmud has been the object of critical inquiry. Amoraim inquired after the exact wording of Tannaitic texts, Geonim struggled to establish the correct version of the Oral Talmud, as did the Rishonim with their written copies. The advent of philology, from the renaissance on, prompted the collection and collation of manuscript copies of the Talmud as well as scholarly emendations and corrections. The Vilna Shas is the product of many centuries of scholarly work, pious and less-so, presented to the discerning student in what was the best technology available. Continue reading

Around the Web, English

A Synopsis of the Entire Talmud

Few texts present philologists with as many difficulties as the Babylonian Talmud, whose complicated transmission history – oral and written, spanning centuries and continents – has created countless conundrums that we are only now beginning to understand. At the same time, scholars dispute the proper way to understand the development of the text of the Bavli, meaning that opinions vary with regards to the proper way in which one should explain a difference in the Talmudic text: Is this event a consequence of fluidity during an early stage of oral transmission, or is it perhaps a later interpolation of a learned scribe? Such differences between textual witnesses of the Bavli are countless, and the different scholarly attempts to approach them are related to different ways of understanding how the Talmud developed over time. Thus, the close study of thousands of differences between manuscript versions of the Bavli not only helps explain the sugya at hand, but also sheds light on the development of the Bavli itself. Continue reading

Conferences, English

What is Bavli: A Response (Pt. 3/3)

In this final installment of the “What is Bavli?” forum, Prof. Christine Hayes responds to the four panelists. See here for part 1, and here for part 2. As mentioned, we plan on releasing all three installments as an ebook in the coming weeks.

Christine Hayes – What is Bavli? Response to Panelists

As several of their authors have observed, the four books under discussion today adopt different emphases in their study of the Babylonian Talmud.  Dolgopolski provides useful labels for these two emphases: “conceptualism” – which he describes as focusing on the intellectual quality of the Bavli – and “contextualism” – which he describes as focusing on the genesis of the Talmud. He argues that the separation of these approaches is artificial and thus inauthentic.  Classical Talmudic scholarship of the last 150 years, Dolgopolski tells us, has been contextualist, seeking to understand the genesis of the Talmud; only recently has the field witnessed a greater interest in conceptualism, which seeks to know what the Bavli is. Classical scholarship’s disinterest in conceptualism is myopic, Dolgopolski maintains, because contextualism cannot proceed without conceptions of what constitutes the Bavli’s proper context, and that in turn requires some prior concept of what the Bavli is. If I understand Dolgopolski correctly, since concepts precede contexts, since I must have some concept of a thing before I can locate it and appropriately analyze it, then there is first order conceptual work to be done before contextual analysis can proceed. For 150 years, then, scholars of Talmud have put the cart before the horse.

There is some truth in what Dolgopolski says: it is true that in studying the context — the genesis and formation of the Bavli — we make conceptual assumptions about what the Bavli is.  But this is an inevitable condition of the pursuit of knowledge. I cannot analyze or investigate anything without some prior concept of what it is I am investigating. Without a prior concept of the thing I wish to investigate, I cannot even select my analytical tools. What worries Dolgopolski, then, is not that critical scholarship has no conceptions about the Talmud (because he is right, the two cannot actually be separated) but that critical scholarship has not consciously crafted its conceptions of the Talmud and therefore its conceptions are generally wrong.

But I confess that I am somewhat less worried than Dolgopolski about the state of critical scholarship.  There is a great difference between a tacit – which is to say an unexamined, unconscious, and usually fixed and rigid – conception of the text on the one hand and, on the other, a working hypothesis, which is a conception of the text that is fluid and susceptible to modification and refinement as investigation proceeds.  I think it is the first – the unexamined and rigid conception to which the text must yield – that worries Dolgopolski, and rightly so. It is the danger of the fixed and unconscious preconception that motivates his criticism of the classical contextual study of the Bavli’s genesis and formation, but the second – the fluid and continually adjusted working hypothesis that yields to and is reshaped by the text it theorizes – this is the very condition for the advancement of knowledge. And on the whole, classical critical scholarship has not been devoid of working hypotheses that have been revised as analysis proceeds.

To speak in specific terms for a moment: very early critical scholars who broke with traditional ahistorical conceptions of the Bavli and conceived of it as a chronologically layered text preserving neat and distinct historical strata, developed analytical tools to expose those layers. But those tools uncovered contradictions and irregularities that raised questions about the historicity of attributions, and the role of rhetoric and ideology in the construction of these data which in turn challenged the very concepts that had led to their discovery, necessitating a more sophisticated account or concept of the relationship among the text’s component parts. David Halivni’s account of the relationship among the component parts was grounded explicitly in positivistic conceptions of the modus operandi of the historical persons who produced the text (the amoraim and stammaim), and corresponding conceptions of certain textual features as the result of error and aporia. His conception of the text suggested the adoption of particular analytical tools to understand its genesis and formation, but the data uncovered by these tools offered new challenges to Halivni’s underlying conceptions and Halivni himself has offered refinements of his working hypothesis. Shamma Friedman offered a concept of the Bavli that was less historical and more literary. His account of the relationship among the Bavli’s textual components mandated different, more literary methods of analysis. And in Friedman’s case, too, as analysis has uncovered irregularities and unexpected elements, there has been some refinement of the original working hypothesis or conception.

If we look at the arc of critical scholarship over the past 60 years as a whole, we see that it has tacked back and forth between concept and context (to return to Dolgopolski’s terms), revising, correcting, reframing, and recalibrating each in light of the other. Viewed in this light, the more recent approaches of Vidas and Dolgopolski continue this pattern. Certainly, they push for a conceptual revision that is more radical than those we have seen in the past, but this is a difference in degree not in kind. As Shai Secunda has pointed out, Vidas adopts a critical stance towards scholarly conceptions of the contribution of the stam, focusing on the mechanisms by which the stam manufactures distance rather than harmony between itself and the earlier sources and invented traditions that it orchestrates. This leads Vidas to very different analyses of the Bavli’s component parts and very different understandings of how the Bavli came to be what it is.  Even more radical, Dolgopolski considers any attempt at reading the Bavli for thinking historical subjects – whether named tradents (like individual amoraim) or unnamed discussants said to misunderstand or manipulate received traditions (like stammaim) – to be anachronistic and ill-fitting to the text. He conceives of the Bavli as a kind of collective memory, a thinking about thinking continually performed by a virtual identity. Warning: this book is not for the philosophically faint of heart and I confess that on more than one occasion lo yaradti lesof da’ato.  My point is, however, that even radical reconceptualization represents not so much a break with the previous tradition of critical scholarship as a continuation of the process of tacking back and forth between concept and context, revised concept and revised context, and so on. Thus, armed with new and different concepts of the text, scholars like Vidas and Dolgopolski will identify anew the most appropriate and inappropriate contexts for its study, the most apt tools for its analysis and interrogation.  And no doubt irregularities and inadequacies in their approaches, as in all prior approaches, will arise and lead to new conceptualizations and new contextualizations.

The working hypothesis, then, is alive and well and it is the place where the conceptual and the contextual approaches not only find common ground and make common cause, but also recognize their deep and inevitable interdependence.  The conceptual and the contextual are not best imagined then as first order and second order tasks. For just as our analyses of the text arise in some way from our concepts about it, surely our concepts about the text are not plucked from the air but arise in some way from our encounters with and analyses of the text or things like the text. The conceptual and the contextual evolve in tandem. Knowledge advances only when we are willing and able tirelessly to tack back and forth between concept and context, between hypothesis and data, between synthesis and analysis – in a continual feedback loop.

I offer, therefore, a friendly amendment to Dolgopolski’s suggestion that it is the contextualist who seeks to understand the genesis of the Talmud but it is the conceptualist, and the conceptualist alone, who seeks to know what the Bavli is. I suggest that contextualism and conceptualism as practiced in the field of Talmudic studies are synchronous approaches both of which can be subsumed under and subtend the larger question: What is the Bavli?

The contextualist, no less than the conceptualist, seeks to know what the Bavli is. The two simply approach the question from different angles of vision based on different intuitions about how the question is best answered. But the two are joined at the hip and are interdependent.  It should be the aspiration and I hope the accomplishment of this generation of scholars to recognize this interdependence and to benefit from the synergy it creates.  Let me make my meaning plainer.

The question on the table is “What is the Bavli?” It seems to me that human beings in general have a tendency to approach the question “What is X?” in two different ways.

For some, to ask “what is X?” is precisely to ask how X came to be, based on a strong intuition that the key to comprehending a thing’s character lies in understanding its origin, growth, evolution and formation.

For some, to ask “what is X?” is precisely to ask what X does, based on an equally strong intuition that the key to comprehending a thing’s character lies in understanding its function measured in terms of how it is experienced by or affects those who interact with it.

The four books under discussion today can be divided along this axis: Michal Bar-Asher Siegal and Secunda bring us closer to answering the question What is Bavli? by focusing on how the Bavli came to be while Vidas and Dolgopolski bring us closer to answering the question What is Bavli? by focusing on how the Bavli functions, how it is experienced by and affects its readers.  Now this rough division, like all heuristic devices, is imperfect and at times each pair of scholars plays briefly in the sandbox of the others. As Bar-Asher Siegal has pointed out, to varying degrees and with varying emphases all four books use philological tools, lower critical and higher critical methodologies to understand how Talmudic texts came to be what they are. At the same time, all four books, again to varying degrees and with varying emphases, lift their gaze from the page of the Talmud in an attempt to answer bigger questions about the very nature and purpose of the text.

I want to dwell for a moment on the “bigger question” these books all address in one way or another and that is the question of redaction, the Bavli’s final form. All four books assume intentional redaction and seek to expose the purpose or agenda behind that redaction, and yet despite this important similarity, the scale of their questions about redaction differs in an interesting way. And this might point to a conceptual difference that explains their methodological differences.

Bar-Asher Siegal’s and Secunda’s questions about redactional purpose are local — what is the agenda of the redactor of this particular sugya or perhaps, set of related sugyot?  Vidas’s and especially Dolgopolski’s questions about redactional purpose are global — what is the agenda of the redactor not just of this sugya but the Bavli as a whole, what is the voice of the Bavli?  This would seem to be because Vidas and especially Dolgopolski have a stronger concept of the Bavli as an entity that can be grasped as a whole and if so, we may ask: is that view based on certain convictions about a sustained and global redaction of the Bavli? If so, what is the evidence for such a sustained and global redaction? Of course, it would be legitimate to respond that evidence for redaction (local or global) doesn’t matter — we choose to treat the Bavli as a single large entity simply because it functions as one for its readers, and function is pre-eminent in defining what the Bavli is and how it should be read. To turn the question around, do Bar-Asher Siegal and Secunda focus on local intentions and purposes because they have a weaker concept of the Bavli as an entity and view it as a thing that is best grasped in pieces? If so, is that view based on certain convictions about the incremental and local redaction of the Bavli, and if so what is the evidence for this kind of redaction? Does the choice to treat the Bavli as a congeries of local redactions arise from a conviction that rather than function, the process by which it has come to be as reflected in its redactional messiness is pre-eminent in defining what the Bavli is and how we ought to read it?

It would be interesting to hear the authors of these four books address this methodological difference of local vs. more global claims and consider whether it stems from different basic conceptions of the work of the Bavli’s redactors.

As has been emphasized by several of the papers, these works have different foci – Vidas and Dolgopolski are more focused on the performance on the screen and Bar-Asher Siegal and Secunda are more focused on appreciating the process by which the final performance was created.  Neither is the only possible focus. And as I have said the fact that each pair of scholars plays at times in the sandbox of the other, signals at the outset that these approaches are not mutually exclusive; they are joined at the hip, so that together they bring us closer to an understanding of what the Bavli is. There is therefore no need to speak of abandoning one approach in favor of the other.  On the contrary, even if we as individual scholars inhabit one angle of vision more than the other, we can acknowledge the need for both angles of vision to avoid a crippling myopia. I will end on this point momentarily – but first one additional observation:

It is not only conceptualists and contextualists who must resist the temptation to see themselves as pitted against one another in a zero sum game. Different kinds of contextualists (those who seek to know what Bavli is by better understanding how it came to be) must resist a version of the same temptation.  Vidas points this out in his discussion of Secunda’s contextualization of the Bavli with the Pahlavi sources on the one hand and Bar-Asher Siegal’s contextualization of the Bavli with monastic sources on the other.  Vidas notes that the question should not be whether the Bavli is to be studied in relation to Christian OR Zoroastrian texts because communities are embedded, and indeed the Jews of Babylonia were embedded, in a multiple and complex set of contexts. This insight is gaining increasing currency among an even younger generation of scholars, many of whom seek to understand what the Bavli is by better understanding the rabbis’ simultaneous negotiation with overlapping social and cultural contexts.  For Bar-Asher Siegal and Secunda this is no doubt a congenial idea since neither claims to have identified the sole context in which the Bavli must be read. Other recent and emerging scholarship, points to the multi-cultural diversity of the Sassanian empire. Yishai Kiel, for example, triangulates Talmudic, Zoroastrian and Eastern Christian sources to explore attitudes towards repentance; elsewhere he relies on Manichaean and Zoroastrian materials to explain the Bavli’s refashioning of older Enochic traditions. Dissertations currently underway at Yale explore the Bavli’s differential interactions with surrounding cultures (Zoroastrian, Manichaean, Christian and older Ancient Near Eastern materials) and heed Vidas’s call to revisit the question of the rabbis’ social location both within their own communities (casting doubt on the entire question of elite-mass relations) and within the larger Empire (where they might be better conceptualized as one minority group among others in a shared imperial setting). Pardon the Yale focus – these are simply the dissertations I know best. I have no doubt that equally exciting dissertation are being written elsewhere.

This openness to diverse, complementary, not mutually exclusive comparative contexts as well as the recognition of the interdependence of conceptual and contextual approaches leads me to a final observation that will come as no surprise to those who have studied with me (and here I echo an observation made by Vidas but now applied more broadly). I offer this observation because the hope springs eternal in me that scholars of the generation represented by these books will avoid, or dare I hope cure our field of, what I consider to be an egregious, tiresome and very expensive (in terms of intellectual resources and time) affliction: the idea that someone has to be wrong in order for me to be right.

I have been plying my trade for more than two decades, and I was rather quickly converted to the firm conviction that in the Humanities it is rarely the case that someone must be wrong in order for me to be right and that scholarship is best served when its practitioners do not understand themselves to be engaged in a zero-sum game. For the most part, I think that’s true of the books discussed today.  Of course, there will be and there must be healthy disagreements among scholars. Of course there must be debate. Of course we have to employ the arts of persuasion and the canons of interpretation to present our conceptions of the data and bring others to see and understand what we see and understand. We are nothing if not explainers. That’s really all we do and of course, we will not convince everyone of our explanations and interpretations and we will not be convinced by everyone else’s.  But when argument and persuasion turn into assertions not only that one is unequivocally right and that ipso facto almost everyone else must be wrong, scholarship does not advance. Rather it retreats, as scholars take up entrenched positions and devote enormous intellectual resources into defending these positions simply in order to be perceived as right, constructing impenetrable barricades that ensure they are talking only to themselves and their like-minded disciples.

Scholarship advances and disciplines mature when scholars drop their pretty defenses, stop protecting their turf, and embrace the invitation to be engaged in something bigger and more enduring than their own careers – when they recognize that they are part of a multi-generational intellectual quest the demands of which exceed the abilities of any one of us but perhaps do not exceed the collective abilities of all of us. Such scholars seek out common ground that can become the basis for dynamic synergies and collaborations, instead of gleefully seizing upon  minute differences that lead only to defensiveness and willful deafness. Such scholars applaud rather than fear and delegitimize those who pursue alternative avenues towards the common goal of knowledge – alternative avenues based on a different skill set or training or just a different intellectual temperament. To the extent that this spirit has prevailed among the four scholars featured on this panel, I applaud them.

So What is Bavli? We haven’t arrived at an answer that can be tweeted in 148 characters or fewer, and I hope we never will because I need a reason to keep getting out of bed in the morning, but I do know that we have come some further distance toward appreciating the multiple possible answers prompted by the question, and I am confident that we will continue to do so as long as we encourage approaches to the question from different directions: because after all, it seems entirely intuitive and entirely plausible that in order to know what the Bavli is someone needs to explore how it came to be AND someone needs to explore what the Bavli does – they might be the same or they might be different “someones.” We need context and we need concepts, and we need them to function simultaneously and interdependently in a feedback loop. Scholarship, the pursuit of knowledge, is not and never should be perceived as an inherently zero-sum game. If we think we have to flatten and destroy before we can build, we’ll never get much higher than the ground floor.

Guest Posts, Reviews, עברית

קולו של הבבלי: בכבלי מסורת ותמורה- איתי מרינברג-מיליקובסקי

“קולו של הבבלי: בכבלי מסורת ותמורה” – על ספרו של מולי וידס – איתי מרינברג-מיליקובסקי

Moulie Vidas, Tradition and the Formation of the Talmud, Princeton University Press, Princeton and Oxford, 2014.

מהו ה’בבלי’? שאלה כללית ואמורפית זו, משונה ככל שהיא עשויה אולי להיראות, ניצבת בשנים האחרונות כשאלת-יסוד עקרונית במפעלם של כמה חוקרים. הללו מבקשים לפרוץ בעבודתם את גבולותיו הצרים של בירור קונקרטי, גדוּר-היטב – ויהא זה בירור ספרותי, היסטורי, תרבותי, וכל כיוצא בו – על מנת להתחקות באמצעותו אחר מה שמוצג לעתים ברמז, אם לא במפורש, כ’מפתח’ וכ’סוד’ של הטקסט המכונן. ספרו היפה של מולי וידאס מצטרף למגמה האמורה ותורם לה תרומה חשובה. ‘שאלת הבבלי’ אמנם אינה מוצגת בו במישרין, אולם פרקי הספר מצטרפים יחד לחיפוש מרתק אחר איזו ליבה או מהות פנימית שלו. וידאס אינו מבקש אותה במרחבים רחוקים, בפינה נידחת של מושא המחקר, או בפסקה שולית שרק בגלל חולשתנו לא עמדנו עליה עדיין כראוי, אלא בתופעות מרכזיות, מוכרות היטב לכל המצוי בבבלי. הודות לכך, זווית המבט הרעננה והמסקרנת המוצעת על ידו ניתנת לשימוש חוזר ולבדיקה מתמשכת בידי לומדים וחוקרים.

שני חלקי הספר מטפלים בנושאים ידועים למדי. הראשון, צורני או ‘ספרותי’ במהותו, מוקדש לבעיית היחסים בין רבדיה השונים של הסוגיה התלמודית (פרקים 1-3); השני, תמאטי ו’אידיאולוגי’ במובהק, כרוך בנטיית הבבלי אל החידוש היצירתי (פרקים 4-6). את שניהם מחברת בהצלחה (ואולי, ליתר דיוק, הצלחה יחסית) שאלת הזיקה אל המסורת: עריכת הבבלי במבנה רב-שכבתי מורכב משקפת, לדעת וידאס, עמדה מסוימת באשר לטיבן של מסורות קדומות – והיא היא שמשתקפת גם בהעדפת ‘עוקר ההרים’ על ה’סיני’. תבנית הספר מניחה רמת הלימה גבוהה בין צורה ותוכן, ולכך אשוב בהמשך; בשני המקרים, מכל מקום, מילת המפתח היא ‘אי-המשכיות’ (discontinuity): הבבלי, וּוידאס בעקבותיו, מַבנה, מסמן, מדגיש ואף חוגג את הפער בין מקור לדיון בו, בין ידע לניתוחו, בין ‘מסורת’ ל’מוסרים’; הוא עושה זאת בהצהרות גלויות, הנדונות בחלקו השני של הספר, ובדרכים שקטות יותר, הנדונות בחלקו הראשון.

לא יפלא, אפוא, כי החיבור שלפנינו מנכיח בדרכים שונות את דמות עורכיו של הבבלי, שאת קולם – ‘קולו’ של הבבלי, מכנה אותו המחבר לפעמים– אפשר לאתר בקלות, אם רק מאזינים כראוי:

If we think of the Talmud’s creators mostly as introducing unconscious modifications, as hiding themselves behind their traditions and retrojecting their own words and ideas into them, as adapting tradition to new context and ‘improve’ it, it is because we have focused on these specific activities and not others. The Bavli’s creators themselves are not hiding: they are there in almost every sugya, structuring the discussion and leading the reader (or listener) through the sources, expressing their voice in the anonymous discussion that organizes most of the Talmud. While their choice of anonymity in itself might be seen as an act of deference toward their predecessors, their literary practice betrays a different set of priorities. (p.11)

בהעמידו בסיס קונספטואלי לפרקים הפרשניים שיבואו אחריו, סוקר המבוא לספר גישות מרכזיות בשאלת היחסים בין ‘קולו’ של הבבלי עצמו לקולות המצוטטים בו. גישות אלה נכרכות בידי וידאס בתמורות שחלו בעת החדשה בהמשגת ה’מסורת’, כמו גם בהתפתחויות בחקר התרבויות האוראליות, ובהטמעת השיח על אודות פרקטיקות של ‘מְחבּרוּת’ (authorship. * מונח עברי אלגנטי יותר יתקבל בברכה) – הן כאשר תמורות אלה מוזכרות בכתבי מקצת מן החוקרים ומשמשות להם השראה גלויה, והן, מודה וידאס, כאשר הן בבחינת ‘נוכח-נפקד’ בעבודתם של חוקרים אחרים.

moulie book

הפרק הראשון דן בסוגיית הפתיחה של מסכת בבא קמא, ומראה כיצד הבבלי אמנם מכשיר את הקרקע לשילוב עמדת אחד האמוראים (במקרה זה, רב פפא) במסגרת הדיון הסתמאי, אך בה בעת מבליט את חוסר ההלימה בין דבריו ובין העמדה המובלעת של הדיון המקדים. כך למשל מזהה וידאס בקריאתו הרגישה מתח בין עיצוב עמדת הסוגיה בגוף ראשון רבים, לעיצוב עמדת האמורא נקוב-השם בגוף שני יחיד; מתח הנתפס על ידו כביטוי סימפטומטי להתמודדות עם מסורת העבר, המוצגת ברגיל כ’אחרת’ (ולפיכך כתלויית-הקשר), בניגוד להווה ‘שלנו’ (קרי, של עורכי הסוגיה), הנהנה מזכות-היתר של קביעת ההקשר, ובכך מפקיע את עצמו מקונטקסטואליזציה מצמצמת.

בפרק השני מנווט המחבר את דרכו בזהירות במחלוקת על אודות היחסים הכרונולוגיים בין החומר הסתמאי והחומר נקוב-השם, מחלוקת שהדיה ניכרים כמעט בכל דיון משמעותי בבבלי בעשורים האחרונים. וידאס מציע לראות את ההפרדה בין חומרים משני הסוגים – כלומר, את ריבוד (layerization) הטקסט התלמודי – כקונסטרוקט ספרותי של עורכי התלמוד ויוצריו; חומרים ארץ-ישראליים (במקרה הנדון בפרק זה, ובמקרים רבים אחרים) מאורגנים מחדש בסוגיה הבבלית בשכבות האופייניות לה, תוך הפרדת המסורת מהאנליזה, או כפי שהדברים מנוסחים לקראת סוף הפרק – תוך הפרדה בין שכבה מצוּטטת לשכבה מצטטת. הפער בין השכבות, לגבי דידו, אינו משקף פער היסטורי בהתהוותן, אלא מעשה עריכה מתוחכם המתמודד באמצעים סגנוניים עם הקונפליקט בין מסירה וחידוש:

The layered structure… combined a commitment to a faithful transmission of tradition and an independent and flexible engagement with that tradition. It allowed Babylonian scholar to contrast their own approaches with the teachings of the past, whether to showcase the scholarly virtuosity of an individual scholar or more generally to mark the distance between a classical past and their own age. The adoption of this structure was a move toward a more marked distinction between tradition and innovation. (p. 78)

במקום אחר בפרק מדגיש המחבר כי התלמוד עצמו – רוצה לומר, הטקסט הערוך, הסופי, ‘קולו של הבבלי’ שכבר הוזכר לעיל – הוא שמייחד מונחי ציטוט להבאת מימרות וברייתות, ומותיר את השכבה הסתמאית בלעדיה; התלמוד עצמו הוא שמעצב לעתים, אם גם לא תמיד, הבדלי שפה (עברית-ארמית) בין החלקים נקובי-השם לחלקים הסתמאיים. טיעונים אלה מודגמים בניתוח סוגיה ממסכת פסחים: וידאס מיטיב לשכנע כי במקרה זה הבבלי והירושלמי חולקים לא רק תשתית למדנית משותפת, אלא אף אבחנה פנימית בין אלמנטים נקובי-שם לאלמנטים סתמאיים, אלא שהבבלי מארגן אותם מחדש. ברוח זו, ובניגוד לרושם העולה לעתים ממחקרים המוקדשים לתופעות אלה, מטעים המחבר כי הבבלי אינו מוסיף מסגרת ספרותית לחומרים שחסרו אותה, כי אם מחליף מסגרת ספרותית אחת – באחרת. המסגרת החדשה מבוססת על אבחנה ההולכת ומתחדדת בין מסגרת סתמאית סיפורית-עיונית, המתווה את מהלך הסוגיה, לבין החומרים הנדונים על ידה, ויהא מקורם אשר יהא.הפרק השלישי דן בסדרה של סוגיות משלהי מסכת קידושין, ומראה כיצד אותו מרחק ביקורתי שנרקם בידי עורכי התלמוד בריבוד הסוגיות לשכבה מצוטטת ושכבה מצטטת, מושג לעיתים קרובות גם באמצעים אחרים, שאינם קשורים דווקא לפעולת הריבוד במובנה הצר. עדכון ועיבוד של מסורות ספציפיות, שינויים בפונקציות של אלמנטים בודדים במארג הסוגיה, ארגון מחודש של מבנים סיפוריים, פיתוח קומפוזיציות רטוריות מורכבות – כל אלה תורמים לא רק ל’התאמה’ של חומר ישן לסדר-יום חדש, אלא גם לעיצוב מבט ביקורתי על החומרים המיוצגים בסוגיה כ’ישנים’, או באופן רחב יותר כמורשת מן העבר.

הפרק הרביעי פותח את חלקו השני של הספר, ומציע בחינה מחודשת לתמה בבלית ידועה: אהדת החידוש כפרקטיקה למדנית ראשונה במעלה, המאפילה, בלשון המעטה, על פרקטיקות אחרות, כגון שימור והעברה של מסורות. תמה זו, שנדונה רבות במחקר, זוכה כאן לפנים חדשות, כמעט כפשוטו של ביטוי: אין היא עוד בבחינת עמדה ‘אקדמית’ תיאורטית של בעלי התלמוד ועורכיו, כי אם כלי לעיצובה של זהות עצמאית ייחודית, נבדלת מזהותם של ה’תנאים’, שתורתם מתמקדת במסירה בלבד. וידאס רואה בה עדות טקסטואלית למתח תרבותי בין קבוצות דתיות שונות בחברה היהודית בבבל, קבוצות המצטיירות על ידו במלוא ממשותן (ככל שהמקורות הספרותיים מאפשרים להעריך איזו ‘ממשות’). בהתייחסו למציאות הריאלית הוא משער, וראיותיו עִמו, שהגבול בין ‘מסרנים’ לחכמים לא היה בהכרח ברור כל כך; ממילא, תודעת הזרוּת המגדירה את היחסים ביניהם בפסקאות רבות מן הבבלי ראויה לדעתו להתפרש אף היא כקונסטרוקט ספרותי שתפקידו לגלם את המתח בין שתי הקבוצות, ובמישור סימבולי מופשט יותר – בין מסירה ואנליזה. כך מתווה הייצוג הספרותי (להבדיל מן ה’מציאות’) גבולות מובהקים בין ‘אנחנו’ (בעלי התלמוד, אנשי האנליזה), ל’הם’, כלומר, למי שמסומנים מעתה כ’אחרים’ (בעלי המשנה, ה’תנאים’ המשננים).

בהמשך לכך, הפרק החמישי עוסק בויכוח על הציטוט (או השינון), וממקם את דיוניו של הבבלי בעניין זה בתוך ההקשר הרחב יותר של העולם הסאסאני. מעתה, השוואת התנא המצטט למגוש הזורואסטרי – “דאמרי אינשי: רטין מגושא ולא ידע מאי אמר, תני תנא ולא ידע מאי אמר” (בבלי סוטה כב ע”א) – אינה מתקיימת בחלל הריק; סימוּן המצטט כ’זר’, תוך הפיכת ‘בעל התלמוד’ כנגדו לנציג אותנטי-יותר (כביכול) של התרבות היהודית, מזכירה לדעת המחבר נסיונות דומים להבניה עצמית של הקול ההגמוני הדובר בטקסטים נוצריים וזורואסטריים, דמיון הניכר מבעד להבדלים בפונקציה שממלא הזכרן-המצטט בכל אחת מתרבויות אלה.

האם לסיפור זה יש צד שני? כיצד עשויה להצטייר מערכת היחסים בין המסרנים ללמדנים, מזווית המבט של הראשונים? בהיעדר עדויות מפורשות, בגוף ראשון, לפרספקטיבה של המסרנים על אודות יחסיהם עם החכמים ‘בעלי התלמוד’, חלקו השני של הספר נחתם בנסיון מאלף לאתר קצה-חוט ל’סיפור המתנגד’ (counternarrative) שלהם. דמותם של ה’אחרים’ של הבבלי, התנאים ‘מבלי העולם’ (סוטה, שם), מגיעה אפוא לשיא ממשותה בפרק השישי, בו נבחנת ספרות ההיכלות, ובעיקר מסורת ‘שר התורה’ המשולבת בה, כצוהר אפשרי לעולמם הדתי. תוך הצבעה זהירה (ושמא זהירה מדי) על נקודות השקה אפשריות בין מסורת ‘שר התורה’ ודמותם של המסרנים המתוארים בתלמוד, משרטט וידאס קווים לדמותה של קבוצה דתית המעמידה אלטרנטיבה לתרבותם של חכמי בבל. אלטרנטיבה זו מצטיינת, בין היתר, בתפיסת מעשה הזכרון והציטוט כמעשה ליטורגי יותר מאשר אינטלקטואלי; הבנה, לגבי דידה, אינה בהכרח התכלית המרכזית של העיסוק הטקסטואלי, ואפשר אף שהיא סותרת תכליות נעלות ממנה. בתקופת הגאונים, רומז המחבר בפרק המסקנות שבסוף החיבור, משהו מן הלהט היצירתי של בעלי התלמוד הולך וקופא, בשעה שהתלות בתנאים-המסרנים הולכת וגוברת; בבל, כפי שהכרנוה, משתנה מן היסוד.

הקריאה בספר מעוררת מחשבה עד מאוד; הטקסט מתוּמרר כהלכה – כבבלי עצמו – וכל אחד מחלקיו זוכה לדברי הקדמה וסיכום מועילים, התורמים יחד להעמדת משנה סדורה ומגובשת (ואולי מוטב: ‘תלמוד סדור ומגובש’?…). את הדיון בו אבקש למקם בשלושה הקשרים שונים, הנתונים בחפיפה חלקית זה עם זה: המתודולוגי, הפואטי-רטורי, והאידיאלוגי.

ראשון – ההקשר המתודולוגי. נסיונו של המחבר לטפל בשאלות ה’גדולות’ הנוגעות לאופיו היסודי של הבבלי, ושל התרבות המשתקפת ממנו, מעלה בחריפות את בעיית מגבלותיה של הקריאה הצמודה (close reading). וידאס הוא ‘קורא צמוד’ מעולה – דוגמה טובה לכוחו הפרשני מצויה בניתוחו היפה לסוגיה מפרק ‘חלק’ בסנהדין (עמ’ 132-136) – אולם הקורא עשוי לתהות באיזו מידה הסוגיות המעטות-יחסית הנדונות בספר באופן מעמיק, יכולות להעיד על הבבלי כולו. הפתרון, לעניות דעתי, אינו טמון בוויתור על התמודדות עם אותן שאלות – מה גם שלוידאס תשובות מפרות עד מאוד – אלא בפיתוח מתודולוגיה הולמת לדיון בקורפוס רחב. ברוח זו, מעניין לחשוב על תרומתה האפשרית של ‘קריאה רחוקה’ (distant reading) מבית מדרשו של פרנקו מורטי, הן להתבוננות רפלקסיבית בכבלי הקריאה הצמודה/הקרובה, הן לבחינה שיטתית של התופעות הנבחנות בספר שלפנינו (בעיקר בחלקו הראשון). דוגמא פשוטה לכך יכולה לשמש אבחנתו של וידאס, שנזכרה לעיל, בין ייצוג דברי חכם נקוב-שם בגוף שני יחיד, לייצוג ‘קולו של הבבלי’ בגוף ראשון רבים: מדובר באבחנה לשונית-סגנונית מוגדרת הניתנת למדידה, לכימוּת ולמיפוי (באמצעים ‘אנושיים’ או ‘חישוביים’), בעזרתם ניתן יהיה להציע, בשלב ראשון, תשובות חלקיות לשאלות כגון: בכמה סוגיות היא מופיעה, ומכמה היא נעדרת? מתי הסוגיה נותנת לחכמים לדבר ‘יותר’, ומתי היא נוטלת את זכות הדיבור לעצמה? האם התופעה נפוצה יותר בסוגיות פתיחה של מסכתות ופרקים? האם יש מִתאם (קורלציה) בין הופעתה בסוגיות מסוימות, לנוכחותם של מונחי משא-ומתן קבועים-פחות-או-יותר באותן סוגיות? באיזו מידה היא משקפת הרחבה של תופעות דומות בספרות הארץ-ישראלית? ומשעה שתשובות לשאלות אלה יונחו בפנינו, יגיע זמנו של המבט הרפלקטיבי, כיאה ל’קריאה רחוקה’ טובה: מה משמעותה של התופעה? מדוע היא מתנהגת כך ולא אחרת? כיצד היא מאירה את דמותו של הקול האומר ‘אנחנו’ במרקם הטקסט התלמודי, במסגרת ה’מחזה’ הלמדני שסוגיות רבות מעמידות בפנינו? בקצרה, סקירתה לאורך ולרוחב הבבלי – הבבלי כולו – עשויה להוליד טיפולוגיה עשירה של סוגיות, מתוחה על פני ספקטרום לשוני-סגנוני נרחב, ונושאת מימד תרבותי-אידיאולוגי.

שני – ההקשר הפואטי-רטורי. וידאס מייחס לסוגיה התלמודית, בצדק, איכויות פואטיות ורטוריות מובהקות (אף על פי שמונחים אלה כמעט נעדרים מן השדה הסמנטי הרגיל בספרו). איכויות אלה, על פי רוב, מבטאות לדעתו את ‘קולו של הבבלי’ – המצטייר בין השיטין כקולו של עורך רב-עוצמה, העושה בחומריו כבתוך שלו. הנחות אלה גוררות אחריהן מערך טיעונים שלם: כך, וידאס מבכר באופן שיטתי הסברים המייחסים כוונה ומודעות ליוצרי הטקסטים (ראו לדוגמא עמ’ 143, וכמותו רבים), ומצמצם למינימום הסברים ‘טכניים’ או ‘פורמליסטיים’; כך, נקודות של מתח או של אי-התאמה מתפרשות על ידו תדיר כביטוי לכוונה חתרנית של העורכים (כפי שעולה למשל מסוף הפרק הראשון), ולא, למשל, כתוצאה מקרית של התרחבות השיח הלמדני, או של כוחות צורניים אחרים הפועלים על הסוגיה (דוגמא טובה לכך היא טיפולו במסורת על שם האל בבבלי קידושין עא ע”א, הנדונה בעמ’ 99-100). כל אלה הכרעות מטא-פרשניות סבירות, מוצדקות לגמרי במסגרת הפרדיגמה העיונית של וידאס, ואפשר גם שקשה להעניק לסוגיה משמעות בלעדיהן; אך לכל הפחות יש מקום להרהר במערכת היחסים ההדוקה הנרקמת באמצעותם, כמו גם באמצעות מבנה הספר כולו, בין צורה לתוכן – צמד הראוי בעיני למבט חשדני יותר, מסוייג במידה.

שלישי ואחרון – ההקשר האידיאולוגי. בהשראת הגותם של ולטר בנימין וג’ורג’יו אגמבן, טוען וידאס כי חשיפת מנגנונים המכוננים ‘אי-המשכיות’ בין מסורת למוסריה, מעניקה לעבר קיום עצמאי, ובמשתמע – מייחסת לו משקל רב יותר מזה שניתן לו בדגמים המדמים המשכיות הרמונית יותר בין עבר להווה. על רקע טענה זו, מעניין ואף מפתיע להשוות את תפקידם של בנימין ואגמבן בספרו של וידאס, עם התפקיד ההפוך השמור להם, להבנתי, במחקר העכשווי של הספרות העברית החדשה: בשדה זה הם מוזכרים לאחרונה שוב ושוב דווקא כמי שמאפשרים לחשוב על זיקותיה הרצופות של הספרות החדשה, החילונית-לכאורה, למקורות יניקתה הקדם-מודרניים הדתיים. הנה כי כן, בחקר הספרות הרבנית, תפיסה רציפה של המסורת – תפיסה מתבקשת למדי, כשלעצמה – מוצגת (בספר שלפנינו, ולא רק בו) כ’לא-ביקורתית-מספיק’, ולפיכך מומרת בנראטיב של שבר או סדק היסטורי-תרבותי; ובחקר הספרות החדשה, לעומת זאת, דווקא תודעת משבר היסטורי-תרבותי – תודעה מתבקשת למדי, כשלעצמה – היא שמוצגת כ’לא-ביקורתית-מספיק’, ולפיכך הולכת ומומרת בנראטיב מסורתי, הרמוני לפרקים. אני מקווה שדי באנלוגיה זו כדי לשלול – בשני השדות המחקריים – התנגדות לנראטיב אחד כאילו הוא ‘מדומיין’, והערצה לאחר כאילו הוא ‘ממשי’; נדרש כיוונוּן-תדרים עדין יותר.

אך נשוב אל העיקר: חוויית הקריאה בספרו של מולי וידאס מזכירה לעתים התבוננות בצידו הפנימי של בגד יפה. לא משום שהוא מגלה את התפרים הנסתרים המחברים את חלקיו השונים של הבגד יחד – הללו, הרי, גלויים וידועים זה מכבר לכל הרגיל בבגדים (ובהתאמה: לכל מי שרגיל בקריאה ביקורתית של הטקסט התלמודי) – אלא משום שתפרים אלה עצמם זוכים רק כך לבּוֹלטוּת אסתטית (ובהתאמה: אידיאולוגית); הם אינם רק אמצעי טכני המחבר יחד, בעדינות אלגנטית או ברישוּל גס, מרכיבים שונים, אלא מנגנון אמנותי המסמן ומבליט ומעצים את שונותם של המרכיבים המצויים משני עבריו. ומן המשל אל הנמשל: חידושיו המרשימים של וידאס אינם חושפים אלמנטים לא ידועים בטקסט התלמודי, אינם מצביעים על רובד נוסף שנותר עד כה בצֵל, אלא, בפשטות, מזמינים את הקורא לשנות את הפרספקטיבה; וזו החדשה, לטעמי, ראויה ומבטיחה ביותר.

איתי מרינברג-מיליקובסקי משלים בימים אלה את עבודת הדוקטור שלו במחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תחת הכותרת “למעלה מן העניין: יחסי הגומלין בין סיפור והקשרו בתלמוד הבבלי – סיפורים מרובי-הופעות כמקרה מבחן” (בהנחיית ד”ר חיים וייס ופרופ’ תמר אלכסנדר).

English, Guest Posts, Reviews

A Review of Weiss Halivni, The Formation of the Babylonian Talmud- Guest Post by Zvi Septimus

halivni picDavid Weiss Halivni, TheFormation of the Babylonian Talmud (trans. and ed. Jeffrey L. Rubenstein; Oxford: Oxford University Press, 2013). 312 (+35) pages

David Weiss Halivni began work on his Talmud commentary, Sources and Traditions, in 1968 with the publication of a volume on Seder Nashim. In the forty-five years since, Halivni has published an additional seven volumes, covering Seder Moed and Seder Nezikin. Continue reading

English, Guest Posts, Reviews

Fair and Fowl: A Review of ‘Tractates Tamid, Middot and Qinnim’ by Dalia Marx – Guest Post by Ilana Kurshan

marx reviewDalia Marx, Tractates Tamid, Middot and Qinnim. A Feminist Commentary on the Babylonian Talmud, Tübingen: Mohr Siebeck, 2013,  XII + 258 pages. €89.

A few weeks ago I was learning daf yomi while nursing my daughter when I came upon the following Talmudic passage, which begins with a quote from the Song of Songs: “‘Our little sister has no breasts.’ Rabbi Yohanan said: This refers to Eilam, who merited to learn but not to teach” (Pesachim 87a).” My infant daughter was lying bare-skinned on my breast, and I looked down at her as I puzzled over this passage. Why is having no breasts analogous to learning but not teaching? Continue reading

English, Reviews

Seek and Ye Shall Find: On Federico Dal Bo’s Feminist Commentary on Karetot

Federico Dal Bo, Massekhet Keritot. A Feminist Commentary on the Babylonian Talmud V/7. Tübingen: Mohr Siebeck, 2013. IX+487 pp. €129

Massekhet KeritotFederico Dal Bo is a very talented individual. This is the impression the reader gets not only from his unassuming biography on page II (two PhDs in unrelated disciplines awarded four years apart!), but also from even a cursory perusal of his new commentary on one of the most neglected corners of the Babylonian Talmud, tractate Karetot. It takes talent, and courage, to undertake a project as audacious and comprehensive as the title promises. Continue reading

English, Events, Guest Posts

Meeting the Bavli at the National Library: Notes from an Uncultured Anthropologist- Guest Post by Assaf Harel

Pumbedita & Vilna in Silicon Valley” is the title of the opening session in a series of five public meetings at the National Library of Israel. The series aims to investigate the relevance of the Bavli in the 21st century. Baldly, the first session asks: “Is the Babylonian Talmud relevant to the secular-western society in which we live?” Continue reading

English, Events

The Talmud Blog Hosts Zvi Septimus

It’s 10:00pm in New York, and, like many others, I’m watching the debate. But there’s one thing that I can’t stop thinking about, and that’s the lecture that I just heard at Drisha by Zvi Septimus, “Was Resh Lakish a Hedonist or an Ascetic? How The Bavli Conveys Meaning”.

For all of those who couldn’t make it, the audio of the lecture is available here, and here’s the audio of the questions and answers (some may want to listen to them before the lecture itself). The sourcesheet is available here. And for those in Jerusalem next week, make sure to come hear Michal Bar-Asher Siegal speak about “The Babylonian Talmud and Christian literature: Resh Lakish and the Monastic Repentant Robber“!

This slideshow requires JavaScript.